ניקולה הוא אופה ארגנטינאי גרוש, המתגורר עם שלושת ילדיו בעיירה בוליביאנית קטנה בלב טבע פראי של יערות, מפלים ואגמים.
הפסטורליה מתנגשת עם נטל החיים והאחריות בגידול הילדים, פרנסה וגם הצורך הפיזי והרגשי להיות מי שאתה בסביבה שיכולה לא לקבל אותך.
הקולנוען פאבלו טרזאס מתעד את מהלך חייו של ניקולה עד הרגע שבו הוא מחליט לחשוף סוד עמוק וכך להתחיל במסע של ריפוי וגילוי.
בשיתוף מכון סרוונטס
.
טקס הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הגאה 2025
19:30 – שטיח אדום וקוקטייל לרוכשי כרטיסים בלבד, בחסות וודקה מון בלאן
20:30 – טקס הפתיחה בהנחיית יניב ביטון וליעוז לוי
הופעות של סולני האופרה הישראלית – יעל לויטה ואיתן דרורי, ולהקת דראג בראנץ׳ בהפקת One Night Only
הענקת אות ההוקרה של הפסטיבל לאייקון והדיווה הבינלאומית: דנה אינטרנשיונל
קוד לבוש: קוקטייל / רשמי
.
מהתסריטאי של "שיקגו" ו"האמן הגדול מכולם" והבמאי של "אלים ומפלצות", "קינסי" ו"נערות החלומות", "היפה והחיה" (החידוש שובר הקופות של דיסני), מגיע עיבוד קולנועי למחזמר זוכה פרס הטוני "נשיקת אשת העכביש" המבוסס על רומן משנת 1976 של הסופר הארגנטינאי מנואל פואיג.
ולנטין, אסיר פוליטי, חולק תא עם מולינה, מעצב חלונות שהורשע בעבירות של מעשה מגונה בציבור. השניים יוצרים קשר בלתי צפוי כאשר מולינה מספר את עלילתו של סרט מוזיקלי הוליוודי ישן בשם "נשיקת אשת העכביש" בכיכובה של הדיווה האהובה עליו, אינגריד לונה.
מלבד העיצוב הויזואלי המרהיב של הסרט, תוכלו למצוא בו שלושה שחקנים מוכשרים שנעים בין דרמה, שירה וריקוד כאילו הם עושים זאת באופן יומי על בסיס קבוע.
ג'ניפר לופז בתפקיד חייה, מהפנטת ובלתי נשכחת כאילו נבראה רק כדי לגלם את הדיווה ההוליוודית הלטינית אינגריד לונה. דייגו לונה ("אנדור", "ואת אמא שלך גם") בתפקיד ולנטין האסיר הפוליטי כמו שעוד לא ראיתם, באחד התפקידים הטובים ביותר שלו ואילו טונאטיאו ("בידוק") הוא באמת התגלית של השנה.
סוורין, מוזיקאי ביסי בן 30, עומד על סף הגשמת חלומותיו: לחתום על חוזה עם חברת תקליטים קטנה. חייו מקבלים תפנית בלתי צפויה, כאשר לאחר הופעה הוא הופך לקורבן של התעללות מינית על ידי מייקל, איש עסקים רב עוצמה. בהתחלה סוורין לא זוכר מה קרה, אך גופו מתחיל לשלוח אותות, והוא מאבד את הנכס היקר לו ביותר – קולו. כדי להחזיר לעצמו את הקול, סוורין חייב להתמודד עם טראומה מהעבר הקבורה בילדותו, בשורשי משפחתו בפולין.
"שתיקה" הוא סרט על תקווה, כוחה של האהבה וחוסן הנפש, על גילוי של אור גם ברגעים האפלים ביותר ובניית החיים מחדש יסודות חזקים יותר.
מוגבל מגיל 18 ומעלה.
סרט הפולחן התיעודי של אלון ויינשטוק עם קהל שחוזר מדי שנה וממלא את האולם במטרה אחת: ליהנות מהגיגיה של גילה גולדשטיין ולהתרגש מסיפור חייה של אחת הטרנסג'נדריות הראשונות בתולדות ישראל ואייקון תל אביבי שהפכה לאגדה עוד בחייה.
גילה נולדה בעיר התחתית של חיפה בשנות החמישים, אפילו כשחקן כדורגל צעיר במכבי חיפה, היא תמיד ידעה שהיא למעשה אישה. בשנות העשרים המוקדמות שלה היא עברה לתל-אביב, הרוויחה את משכורתה מזנות בתל ברוך וחשפנות במועדונים.
בשנת 2003 היא קיבלה תואר יקירת הקהילה על תרומתה ומאבקה החברתי לאורך השנים.
הסרט צולם במהלך השנים 1997–2010 ומתאר את עולמה של גילה, שלמרות הקשיים הרבים והשנים שחלפו עדיין שמרה על אופטימיות והרגישה תמיד צעירה. כי גילה היא האחת והיחידה, וכפי שהיא טוענת בשפתה הייחודית והשערורייתית: "זה גילה, זה אני".
לזכרה של גילה גולדשטיין
(18 בדצמבר 1947 – 5 בפברואר 2017)
הקרנה מיוחדת לציון 20 שנה בהנחייתו של איש הקולנוע, תום שובל ("הנוער", "מכתב לדויד", "הד קולך", "חיים ללא כיסוי" ועוד…)
מני, נער בן 17, לובש רק בגדים אופנתיים, מתעניין במוזיקה עכשווית, אוהב קולנוע ועובד בזנות. יש לו תינוקת משותפת עם מיקה, זונה צעירה ונרקומנית, אמא מאמצת שהיא גם זונה טרנסג’נדרית מזדקנת ולקוחות שיוצרים אתו קשר דרך הטלפון הנייד. לילה אחד הוא פוגש את טל, גם הוא זונה ממין זכר. קליינט מזדקן מזמין אותם לביתו. אחרי העבודה השניים מחליטים להעביר את הלילה ביחד. בין לילה החיים שלהם זוכים לקבל ממד אחר, אבל האם התקווה הקטנה שצצה בלבם יכולה לשנות את דרך החיים שלה הם התרגלו כבר מגיל צעיר? בבוקר הם קובעים להיפגש יותר מאוחר במועדון. עד לפגישה הלילית המיוחלת שני הנערים יצטרכו להתמודד עם יממה רגילה ושוחקת של קליינטים, אנשים משולי החברה וגם אירועים בלתי צפויים. הנערים ילמדו כמה וכמה דברים על עצמם ועל יצר ההישרדות שלהם.
מנימוקי חבר השופטים בפסטיבל הסרטים באילת 2025 על הבחירה בו כסרט הישראלי הטוב ביותר : …"מצאנו בסרט "ילדים טובים" ספור קולנועי קשה לעיכול, אבל נוגע באומץ בעולם שלרוב אנו מעדיפים להתעלם מקיומו. הסרט תופס אותך, מכה בך, ומשאיר אותך שואל שאלות, מחפש תשובות וכואב. ועוד נקודה חשובה הוא הצד האנושי של הדמויות החיות בשפל – ולרב שומרות על צלם אנושי, ועל כך בהחלטה פה אחד, מצאנו את "ילדים טובים" ראוי לפרס."
ציטוטים מביקורות:
"'ילדים טובים' הוא סרט אינטנסיבי ונוקשה, שההגדרה 'הופך קרביים' צרה מלהכיל את הארועים המתועדים בו. האסתטיקה המלוכלכת, הסיפורים הקשים מנשוא, המשחק המשובח, כולם כמו דוחפים את הצופה לרחובות המצולמים וגורמים לו לייחל, ממש כמו לדמויות, לצפות, ולו לרגע קל, בזריחה של המחר." אהרון קשלס, "גלובס".
" 'ילדים טובים' מצליח במשימה בה נכשלים סרטים יקרים ממנו בהרבה – בניית עולם אמין, תקף ומרגש." מתוך המאמר "קידס" מאת ליאת סימון. פורסם ב" מערבון " – מגזין חדש לקולנוע.
"הפתעת השנה בקולנוע הישראלי – מצליח להעביר באופן אמין, בוטה ומצמרר את תחושות הניכור, הבדידות וחוסר האונים המאפיינים את עולמם של שני צעירים העוסקים בזנות". ריטה קורן, "מה יהיה" רשת ב' 30.09.05
ילדים טובים הוא סרט די אמיץ, פרויקט אישי ומרשים שעושה בדיוק מה שסרט עצמאי אמור לעשות: לא לרצות את כולם, לא לפנות לכל טעם … הערכתי את הכנות הרבה והמסירות שבעשייתו. יאיר רווה, פנאי פלוס 24.8.2005
"אהבתי את האנושיות שלו, יפה עשה סינמטק תל אביב כשהחליט להקרין אותו מדי חמישי בחצות" – אמיר קמינר, ידיעות אחרונות
"אי אפשר להתעלם מ'ילדים טובים' ומהצמרמורת שהוא מעביר בך" – דבורית שרגל, רייטינג
"'איידהו שלי' בתל אביב … יצירה מרשימה שמצליחה לרתק ולרגש. מעולה, לרוץ!!" – אבנר שביט, "העיר"
"גילה גולדשטיין בהופעת אורח חזקה וקורעת לב" – אינה מיכאלי, "עכבר העיר"
"הישג אחד אי אפשר לגרוע מאינדי ישראלי זה – נועזותו." – מאיר שניצר, מעריב
"קולנוע אישי ומעניין" – איריס לקנר, אתר iwoman
"Yair Hochner captures the grittiness of these young, vulnerable lives in a film that is surprisingly raw (especially for an Israeli film) and even a bit erotic" –
Gary M. Kramer, Philadelphia Gay News
"Hochner wisely offers hope in lieu of resolution, overcoming the limitations of his amateur video look". Shaun Brady, City Paper, Philadelphia
"With candor and documentary simplicity, writer-director Yair Hochner conveys the danger and loneliness of the urban sexual underworld and the fragile bonds that develop among people who can express anything but love." Albert Williams, Chicago Reader
בסרטם הדוקומנטרי של דרור נובלמן ואלון וינשטוק “הפרלמנט של גילה ודרוררר” נחשפת הצצה נדירה ואינטימית לעולמה של גילה גולדשטיין – אייקון תרבות, חלוצה טרנסג’נדרית, ואחת הדמויות הססגוניות והנועזות שידעה ישראל. במשך שנים תיעד התסריטאי דרור נובלמן במצלמת הטלפון שלו את המפגשים הליליים הבלתי-נשכחים בבית הקפה שבו נהגה לשבת. “הפרלמנט” היה מוקד משיכה לחברותיה הטרנסיות הוותיקות, כוכבות שוליים ואורחים יוצאי דופן מכל גווני הקשת – אנשים שעלו אליה לרגל אל תוך השעות הקטנות, לחלוק סיפורים, רעיונות, שירים וצחוקים מתגלגלים.
החומר הגולמי, שנצבר לאורך שנים, נערך ביד רגישה על ידי אלון ויינשטוק לכדי סרט תוסס בן חמישים דקות, המשלב הומור פרוע, רגעים מרגשים, ושפע אנקדוטות נדירות. זהו מסמך חי וצבעוני של תרבות שוליים שהקדימה את זמנה – של נשים ואנשים שחיו באומץ ובגאווה, לעיתים תוך מאבק יומיומי, ותמיד עם חן ושנינות שאין לה תחליף.
מעבר לדיוקן של גילה עצמה – שנפטרה ב-2017 – הסרט משרטט דיוקן של קהילה. הוא מראה כיצד סביב שולחן אחד קטן נרקם פסיפס חד-פעמי של דמויות, חוויות וחברות לא שגרתית. ״הפרלמנט של גילה ודרוררר” הוא גם הומאז’ אישי וגם חגיגה קולנועית: מחווה לאישה גדולה מהחיים ולחבורה המיתולוגית שהפכה אותה לאגדה.
שחר, נערה יפה ופקחית, מלאה באור מלוכלך וכריזמה, גרה באחת השכונות הקשוחות של העיר בת-ים עם משפחתה הלא-מתפקדת. הוריה גרושים, אביה מאושפז במוסד לחולי נפש, לאימא שלה, שחולמת להתחתן, יש בעיית אלכוהול וגברים ושחר מגדלת בפועל את אחותה הקטנה מורן. שחר, שנפלטה מבית ספר "רגיל", לומדת ב"בית גילה", מסגרת חלופית אליה מגיעות נערות במצבי סיכון. פרי, מורה חיילת חדשה מגיעה להדריך במקום. היא מדריכה לא קונבנציונאלית, כריזמטית ואניגמטית. בין השתיים נוצרות משיכה ודחייה חזקות ומשחקי כוחות, המתחילים בחיכוך של מדריכה ונערה, ממשיכים לחברות נפש ומגיעים להתאהבות שלוקחת אותן אל הקצה.
לייזר ובתי אוהבים אחד את השני, יש להם שלושה ילדים, הם חיים בקהילה יהודית חרדית, תחת כללים נוקשים. חיי המשפחה המאושרת משתנים כאשר לייזר נופל קורבן לסחיטה. יש תמונות שגורמות לבתי לפקפק בהכרות שלה את בן זוגה. התגלית החדשה מכניסה את כולם למערבולת של רגשות כשהם נאבקים לשמור על האהבה, הזוגיות והמשפחה.
סרטו של ניר ברגמן ("הנה אנחנו", "בטיפול"), מבכירי הבמאים בישראל, זכה בפרס הבימוי הטוב ביותר בפסטיבל הלילות השחורים של טאלין והוקרן בפסטיבל חיפה. ברגמן מגיש דרמה קומית ספוגה בהומור, כאב ואהבה. את נקודת המבט הנשית והאותנטיות מעניקה לסיפור התסריטאית מינדי ארליך, שגדלה בקהילה החרדית בירושלים.
פילמוגרפיה: הנה אנחנו (2020), הדקדוק הפנימי (2010), כנפיים שבורות (2002).
אפרת טילמה, מחלוצות הנשים הטרנסיות בישראל, נאלצה לברוח מהארץ כנערה בשנות ה-60 בגלל איומים על חייה. בגיל שבעים וחמש, אחרי שהפכה למתנדברת הטרנסית הראשונה במשטרת ישראל, היא יוצאת להילחם שוב על חירותה.
גל היא בחורה שכל רצונה הוא להיות גבר.
היא מרגישה גבר מבפנים ומבטאת את עצמה בצורה מתריסה.
הדיסוננס שלה בין הנפש והגוף מתבטא לאורך כל הסרט.
הסרט מועבר דרך עיניה של גל המצלמת ומתעדת כל דבר בחייה ללא כל צנזורה.
גל פוגשת בשלי, בחורה סטרייטית שתחילה לא נענית לחיזוריה. אט אט השתיים מתקרבות, ונרקם בניהן קשר אינטימי.
גל מנסה להתקדם שלב עם שלי ורוצה לבטא את עצמה במיטה כגבר בדרך שהיא מכירה ומרגישה בה בטוחה, ושלי מסרבת לקבל את הדרך הזו.
גל מתקשה עם חוסר הקבלה של שלי ומגיבה בצורה קיצונית.
